מקור המצווה

מקור מצוות העשה מוזכרת בפרשת משפטים (שמות, כ"ג, ד')

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. 

מצוות הלא תעשה כתובה בפרשת כי תצא (דברים, כ"ב, א' – ג' )

לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ–וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם

דיני המצווה

אדם שמצא אבדה שיש בה סימנים  ולא יודע שבעליה התייאשו ממנה, חייב לקחתה ולדאוג להחזירה לבעליה. כל תקופת הזמן שהחפץ נמצא אצלו עד שיחזור לבעליו, נקרא המוצא שומר אבדה ובתלמוד נחלקו האם דינו כשומר שכר או כשומר חינם.

אבדה שידוע שבעליו התייאשו ממנה, כגון שאין לה סימנים, או שהבעלים הודיעו מפורש שהם מתייאשים מהאבדה, דינה כהפקר כל אדם שרואה אבדה כזו יכול לקחת אותה. עם זאת, במקרה שמצא את האבדה לפני שהבעלים התייאשו ממנה, חלה עליו חובת השבה, והחובה אינה פוקעת גם אם לאחר מציאת האבדה התייאשו הבעלים. לאור זאת עוסקת הגמרא באריכות במושג ייאוש, ומבררת, באילו מקרים ישנו ייאוש.

מחלוקת הקשורה לדין זה היא מחלוקתם של אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת. ייאוש שלא מדעת מתייחס למקרה שאדם מוצא חפץ בזמן שהבעלים לא התייאש עדיין, ועם זאת ברור שברגע שידעו הבעלים שהחפץ נעלם יתייאשו מיד. לפי דעת אביי ייאוש שלא מדעת אינו נחשב ייאוש, ולפי רבא, נחשב ייאוש. על אף שבדרך כלל במקום שיש מחלוקת בין אביי ורבא, פוסקים כרבא. מחלוקת זו היא אחת משש מחלוקות בין אביי לרבא, בהן נפסקה הלכה כאביי.